היסטורי: ראשית תנועת 'בתיה'. בית יעקב, לודז', תרצ"א. יידיש

היסטורי: ראשית תנועת 'בתיה'. בית יעקב, לודז', תרצ"א. יידיש

חוברת חשובה בשם “וואס איז און וואס וויל בנות אגודת ישראל”, ובה קובע  הוגה הדעות החסידי הקדוש רבי אברהם מרדכי רוגובי את שבעת העקרונות של תנועת 'בנות אגודת ישראל' [בתיה]. הוצאת בית יעקב. לודז' [פולין], תרצ"א [1931]. יידיש.

רקע: בשנת תרצ"א הקימה שרה שנירר בפולין את תנועת הנוער החרדית לבנות 'בתיה', על שם המורה בתיה רוטשילד. כיום היא נחשבת לתנועת הנוער החרדית הגדולה ביותר, לצד תנועות הנוער הגרנדיוזיות: 'הצופים' ו'בני עקיבא'. לפנינו ככל הנראה הגיליון הראשון העוסק בתנועה, שהתפרסם באותה שנה בה היא הוקמה, עוד טרם ניתן לה שמה 'בתיה'.

החל משנות הארבעים הופיעו מעת לעת חוברות ושבועונים של תנועת הנוער בתיה. כמו העלון "הד בתיה", ממנו ראו אור במהלך שנות ה-40 קרוב לעשרים גיליונות, באופן לא סדיר. בשנות החמישים התפרסם "הד בתיה" כמדור בשבועון "המודיע לילדים" של אגודת ישראל. לפנינו חוברת מוקדמת ונדירה מראשית שנות ה-30.

שבעת העקרונות ["פרינציפן"] עליהם מושתת הארגון, על פי הרב רוגובי:

1. אמונה בה'.
2. אמונת חכמים.
3. הרוח היהודית.
4. האידאל היהודי.
5. תחיית האומה.
6. שם, לבוש, שפה - יהודיים.
7. התבדלות מאורחות הגויים.

עורך החוברת הקדוש רבי אברהם מרדכי רוגובי [תרנ"ח-תש"ב לערך], מגדולי העסקנים והוגי הדעות החסידיים בפולין. בספר “בגיא צלמות” מאת יהודה אריה פינגולד, עמ’ שעח-שפא, מתוארים קריאתו של רבי אברהם מרדכי רוגובי ליהודים לקדש את השם ברבים, לקראת גירושם לטרבלינקה. עוד מתוארת שם ההתעללות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות כך, לפני שהושלך לקרון המוות (ראה הרחבה).

מפרט:18 עמודים. 22.5 ס”מ.

לא כרוך. מצב; טוב. נייר יבש. כריכת מעטפת מפורקת.

.................................................. ...........

בגיא צלמות, עמ’ שעח:

"בשטח צר עומדים אלפי אנשים נשים וילדים, החום לוהט, האויר מחניק, אין מים לרוות את הצמא. אברהם מרדכי רוגובי עמד יחד עם אשתו, חותנתו וילדיו. זקנו הארוך התנודד כאלו היה יצור חי, גרונו היה חנוק ולשונו כאילו שותקה בפיו. אף על פי כן כבצבתות של ברזל סחט מעצמו מלים מספר קטועות קצרות: ידידי , גורלנו נחתם, ההשגחה הפרטית קוראת ומוכרחים ללכת, באינקוויזיציה של ספרד לא נהלו היהודים מלחמות, כן קוראים ומוכרחים ללכת, אם לא עכשיו הרי אחר כך, אם לא היום, תלך מחר, מחרתים, ואם אנו הולכים פירוש הדבר מות בטוח, לעבוד אצל הגרמנים לא נעמוד בכך, הדבר ברור כשמש, במלחמתו בנו היהודים ניצח היטלר עד גמירא, ואם הפסדנו, אם יצא דיננו למות, הבה ונקדש את השם ברבים. פניו של רוגובי הסמיקו מרוב התרגשות ועיניו זלגו דמעות, כולו להט באש התלהבות וזעק בקול לא לו: יהודים קדשו את השם ברבים! התוודו לפני ה', האמינו במאמר חז"ל ולא כל המתוודים מתים, כל יהודי וורשה חטאו חטאים מגונים בשנות המלחמה, אתם יודעים בעצמכם שרבו חטאינו בין אדם לחברו ובין אדם למקום, התחרטו על הכל, שימו לבכם שעומדים אתם בפני הנסיון הקדוש לקנות עולמכם, את העולם הבא שלכם ברגע אחד, מותו איפוא כיהודים שדבר ה' בלבבם, נאמר כולנו ווידוי בציבור, יראו נא גם התליינים הנאציים מרצחי הס"ס, מה זה יהודי, מה בכוחו של יהודי אפילו במצבים כאלה, יתכן בשעתנו האחרונה. האנטקה, מפקד פלוגה של הס"ס הלובלינאית, פרצוף דומה למונגולי, בפניו המושחתות דמות מצובע, הוא היה הממונה הראשי על גירוש יהודי וורשה, הוא שהטעין את היהודים בקרונות, הוא שחתם אותם והציב משמרות מעל כל גג של קרון למען לא תימלט חלילה אף נפש אחת מישראל. האנטקה עמד גלוי ראש, שרווליו מופשלים כקצב לפני ניקור הבהמה, רגליו מפושקות וזמזם לו משהו בשריקה, בהעיפו מבט על הקהל הדומם שהקשיב ביראת הכבוד לדברי אברהם מרדכי רוגובי. כשאקדחו בידו בהמטירו מהלומות על ראשי האנשים סביבו פלס לו דרך לעבר רוגובי. האנטקה עמד פנים אל פנים מול אברהם מרדכי רוגובי, הקהל עמד מזועזע, הורגש בחוש שמיד יתרחש משהו איום ונורא. הקהל עמד בנשימה עצורה שנפסקה פה ושם ביבבת ילד, מים מים, אמא אני נחנק, רוגובי המשיך ודיבר: אמרו את תפלתכם האחרונה, אמרו! האנטקה החל לסטור את רוגובי מימין ומשמאל, בעט בו והמטיר עליו מהלומות מכל הצדדים, אברהם מרדכי רוגובי לא הספיק לגמור את דברו האחרון, את קריאתו האחרונה לקידוש השם שכה התכונן אליה. אשתו של רוגובי קבלה התקפת טירוף, היא קרעה בגדיה מעליה, תלשה שערותיה, חתכה בציפורניה את עורה על פניה, והסתערה על האנטקה באגרופים קמוצים, רוצח! רוצח! האנטקה בעט גם באשת רוגובי, ברגל אחת בעט בה, וברגל שניה בבעלה, שניהם נפלו והחלו להתגולל על הארץ ככדור, וקרוב לעשרת אלפים יהודים התיפחו ועיניהם זלגו דמעות. ילדי רוגובי וחותנתו הזקנה רצו אחרי האומללים ויללו מרה. כעסו של האטנקה גבר, אש הרציחה התלקחה בו ובעיטותיו גברו ותכפו, כל בני משפחת רוגובי התגוללו עתה על פני מרצפת האבן, היהודים מסביב שעמדו לחוצים וצפופים, השתדלו לפנות מקום כדי שערימת הגופים המרוסקים לא תדרס לפחות ברגלי יהודים, אבל למרות המאמצים הגדולים לא הצליחו בדבר, הערימה השותתת דם של משפחת רוגובי התגוללה תחת בעיטות מגפי הנאצים שנתגלגלה והגיעה עד לקרון, קילוחי דם נתזו ונשפכו על מגפי האנטקה, דם יהודי על מגפי הס"ס שלו, והוא לקח וזרק את רוגובי לתוך קרון הבהמות. למראה הדם היהודי שניתז עליו בערה חמתו של האנטקה עד להשחית והוא ניסה לירות ברוגובי אבל האקדוח התעכב, לא רצה לירות. תחת מהלומות פרגולים על הראשים, בפנים ובעינים נרדף המון היהודים על ידי אנשי הס"ס והאוקראינים ונלחץ לתוך הקרון מעל לגופו המרוסק של אברהם מרדכי רוגובי. הרכבת זזה לשם לעבר טרבלינקה". הי"ד זיע"א.