פריטי ספורט נדירים מהאוסף הפרטי של העיתונאי אשר גולדברג, הכוללים חמישה עשורים של איסוף פריטים משנת 1915 - מהשלטון העותמאני, דרך המנדט, ראשית המדינה - ועד ימינו של הספורט התחרותי בארץ-ישראל ולאחר קום המדינה. האוסף נוגע בציונות, חלוציות, הרגעים הגדולים של הספורט הישראלי (וגם הקטנים) ובין היתר ישנם פריטים שטרו נראו בציבור.

האוסף של אשר גולדברג נחשב מאז ומתמיד יחיד במינו. במשך שנים הוא ליקט פריט אחר פריט, אסף את האוספים של חבריו, הציל נכסים רגע לפני זריקה לפח, קיטלג, חקר ושמר. וכעת, האוסף מוצג למכירה.

אז מה יש באוסף? פריטים נדירים כגון עזבונו של נתן פנץ ז"ל - מגדולי כדורגלני ארץ ישראל וגיבור אצ"ל שנהרג בקרב מול הבריטים ב-1948; פריטים ממשחקי נבחרת ארץ-ישראל; נבחרת ישראל בגביע העולם 1970; תמונות ופריטים נדירים מהמשחק מול ברית-המועצות בשנת 1956; דגלון חתום של שחקני נבחרת ישראל מאולימפיאדת מונטריאול 1976; חוברות נדירות; עיתונים מימי המנדט ועוד ועוד.

אשר גולדברג: "אהבתי הגדולה לספורט ובעיקר לכדורגל החלה עוד בימי ילדותי המוקדמת. כבר אז אספתי ושמרתי כל מה שקשור לנושא, כשקולה של אמי מהדהד באוזניי: ״רק גלזר יש לו בראש״...

היו חוברות שהנחתי אותן מתחת לכר, בטרם שכבתי לישון. כל חיי מאותם ימים המשכתי לאסוף פריטים מרגשים אלה. כל פריט ופריט נאסף באהבה גדולה והוא יקר ללבי.

אולי ניתן לומר שיש לי נשמה של אספן ואף יש כאלה שחושבים שאני אגרן (בעיקר אשתי) אך אני לא סבור כך מפני שרוב הפריטים שאספתי באדיקות שייכים לעולם הכדורגל בעיקר ובהם התמקדתי. אני קשור לכל פריט ופריט בעבותות אהבה ובאמת כל אלה המכירים אותי מודעים לאהבה גדולה הזאת.

כך גדל האוסף שלי, שלא רק מכיל פריטים שאספתי בעצמי אלא נוספו לו פריטים שקבלתי מאנשים שונים אשר ראו בי כתובת למסירת אותם חפצים נוסטלגיים כדי שישמרו.  

למען האמת, הייתי שמח לשמור את הכל אבל אין לי מקום ותנאים לכך. במשך חיי ראיתי כמה דברים מרגשים נזרקים לאחר מותו של אדם והחלטתי שזה לא יקרה לאוסף שלי. למרות אהבתם והערכתם של בני משפחתי, אינני יכול להכריח אותם להתעסק באוסף שלי ולשמור אותו בעתיד.

לא אחת פניתי לגורמים שונים בהצעה לפתוח מוזיאון לספורט ישראלי, מה שלא קיים בארץ אך בכל מקום טענו שהרעיון יפה אך לא מצאו לנכון להוציאו אל הפועל או לגייס מימון לכך. מדי פעם העברתי חלק מן הפריטים לצורך הקמת תערוכות, אך הללו היו זמניות.

ההחלטה למכור את האוסף גמלה בי בעקבות רעיון של חבר. מדוע למכור ולא לתת? התשובה לכך מאוד ברורה: במצב בו אין בארץ מוזיאונים בנושא עדיף בעיני שיקבלו אותו אספנים רציניים. הרצון לשלם כסף עבור פריט מוכיח הערכה אליו. לא במהרה משליכים משהו שנקנה מתוך כוונה. אנשים אינם מעריכים מה שניתן להם בחינם.

כך, לדעתי, ישמרו הפריטים באופן רציני ולא יאבדו מן העולם. מדובר באוסף של פריטים נדירים ותמונות היסטוריות שחלק גדול מהם לא נראו מזה שנים במחוזותינו, אוסף המספר את סיפורו של הספורט הארצישראלי, ובעיקר של ענף הכדורגל, מראשיתו.

אשר גולדברג

פתח-תקוה, יוני 2018"